נסה להגדיר זמן...
נראה שבארץ ההגדרה הטובה ביותר לזמן היא "החגים". דבר איתי "לפני החגים", אחזור אליך "אחרי החגים", אנחנו לא נהיה פה "בחגים",איפה אתם "בחגים"?
אני דווקא אוהב את "החגים". לא תמיד אהבתי. פעם הייתי מנסה למצוא כל תירוץ אפשרי כדי לא להיות פה כשזה מתחיל. לפני כמה שנים אפילו התנדבתי לשירות מילואים כדי שתהיה לי סיבה מספיק טובה להגיד: "אני לא יכול לבוא"...
אחר כך השתכללתי. הייתי נוסע לחו"ל, לפעמים רק יורד לסיני - הכול רק כדי לברוח מזה... למה? לא יודע. יש משהו קצת דביק בכל העסק הזה.
זה לא משום שאני לא אוהב את המשפחה שלי, כלומר את המשפחה הקרובה - אבא, אימא, האחים שלי ואחותי. זה גם לא ממש משום שכולם פתאום נחמדים נורא זה אל זה ברחוב, מחייכים ושולחים חבילות "שי לחג"- סלסילות עמוסות סוכריות, שוקולד, ולפעמים אפילו יין...
זה גם לא הארוחות עם הדודים, אלה שאתה רואה רק באירועים האלה. זה גם לא כל החשבונות הקטנים של אימא עם האחיות שלה, עם הגיסות ועם סבתא, בכלל "חגיגה". ובני הדודים, שמעולם לא מצאת איתם שפה משותפת עוד מאז היית ילד. בהתחלה יש מבוכה וחיוכים מאולצים, ושאלות כמו "מה קורה עם הלימודים", ו"איך הולך בעבודה", אחר כך אותן בדיחות על הפעם ההיא (היחידה) שהיינו יחד בטיול ליער בן שמן, ואיך סבא "עשה פדיחות" והתחיל פתאום לשיר... ובסוף זה נגמר ב"נשמור על קשר", אף שברור לכולנו שלא נעשה זאת.
ואז מתיישבים לאכול את אותו אוכל חגיגי שיש תמיד בחג - מה שנקרא "הארוחה". בארוחה הזו אימא עושה את כל הניסיונות הגסטרונומיים, ותמיד מכינה הרבה יותר אוכל ממה שצריך, ואתה חייב לאכול הכול, להתמלא עד שאתה מתפוצץ, ולהגיד שהיה "מה זה טעים"...
ברווז בתפוחי עץ, צלי בתנור, דגים, תפוחי אדמה - כל אחד והמאכלים שיש על שולחנו בחג....אבל באמת, גם זו לא הסיבה שבגללה לא אהבתי את החגים.
האמת היא שאני לא אוהב נקודות ציון. יש בהן משהו מלחיץ. בחגים תמיד מרגישים כזמן שבו שאתה מודד את עצמך: איפה היית, איפה היית רוצה להיות, ואיפה אתה עכשיו. זה קצת מזכיר לי ימי הולדת. תמיד חשבתי שיש אנשים שלא אוהבים את היום הזה משום שהוא מזכיר להם את החלומות שהיו להם, וכמה הם רחוקים היום מההגשמה שלהם.
כשעברתי לתל-אביב אמרתי לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת. הודעתי חגיגית שהשנה אני עושה את החג עם חברים במקום עם הדודים. ובאמת היו שם אנשים קרובים יותר, וניסינו לעשות מעין "סעודת חג - עכשווית, קו?לית, תל-אביבית, כזה כאילו". אבל התחושה נשארה אותה תחושה, משהו ריקני, לא שייך, קצת דביק, ואפילו לא נעים.
סבתא שלי אומרת, שתבשיל טוב מתחיל כבר משלב ההכנות - עוד הרבה לפני שהנחת את הסיר על האש - זו ההרגשה שהרגשת כשהתחלת לבשל - כמה אתה נהנה מעצם ההכנה לאנשים שאתה אוהב...
אני זוכר שלפני ארבע שנים נסעתי להודו. כתמיד, תכננתי את תחילת הטיול שלי קצת לפני "החגים". זו נראתה לי הזדמנות נפלאה לברוח מכאן ועוד עם תירוץ מעולה. מצאתי את עצמי בלדאק, חבל הארץ הצפוני ביותר של הודו, אחרי רכס ההימלאיה, והרגשתי משהו שקשה להתעלם ממנו... הלכתי שם בשוק והרגשתי שהיום ערב חג, קצת כמו שהייתי הולך עם אימא לשוק בנתניה, לקנות ירקות ובשר, המולה כללית של עשייה חגיגית. חזרתי לחדר שלי ב"גסט האוס" ולא יכולתי להירגע. הרגשתי שאני צריך לעשות משהו... אולי "צריך" היא לא מילה טובה, היא מבטלת את חופש הבחירה של האדם - וביתר דיוק, הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו...
חזרתי לשוק המרכזי, ולכל ישראלי שפגשתי אמרתי שאני מארגן ערב ראש השנה אצלי ב"גסט האוס" וכולם מוזמנים. קניתי חלה עגולה (שתהיה שנה שלמה ויפה כמו עיגול, בלי קצוות משוננים), תפוח (למה באמת אוכלים תפוח???), ודבש (שיהיה מתוק מתוק).
בערב אמרתי כמה דברים והקראתי את "תפילת הדרך". לא יודע למה, אבל הרגשתי שזה המעשה הנכון. כל שנה מתחילה דרך חדשה, ובכלל הייתי בתחילת הטיול שלי, בתחילת המסע הפרטי שלי, ולא ידעתי לאן אני הולך ומה עתיד לקרות לי, אבל קיוויתי לטוב.
סבתא שלי אומרת, שאם הכנסת לתבשיל רק דברים טובים, טריים, שאתה אוהב, אין סיכוי שהתבשיל שלך לא יהיה טעים...
גיליתי שהחיים הם כמו טיול ארוך. בכל יום אינך יודע מה יקרה ומה תפגוש בדרך, אבל אתה מקווה שיהיה טוב. כל יום הוא כמו יום-הולדת, אפשר להסתכל מחדש על החלומות שלך ועל כל מה שתמיד רצית לעשות, וכל יום הוא הזדמנות לעשות צעד נוסף אל עבר הגשמת החלום.
כל יום שעובר הוא ראש השנה, ודווקא הריקנות היא סימן להזדמנות שבאה כדי להתקדם, לקנות רצון חדש ולהתחיל להרגיש.
אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. האמת היא שיש בזה משהו, אפילו משהו מחייב: זה מחייב אותי לשמור על כוונה, לרצות באמת להגיע למצב שכבר היום יהיה טוב יותר, לא אחרי החגים, לא מחר, אלא היום, כאן ועכשיו, וזה נתון בידיים שלי.
אולי זה מה שהפחיד אותי כל הזמן הזה, האחריות הזאת, ההרגשה שהחיים שלי בידיים שלי ויש לי מה לעשות כדי שהם ייראו אחרת, שעכשיו זה זמן מצוין להחליט החלטה, לעשות מעשה - ולו גם הקטן ביותר - שיביא איתו שינוי והתחדשות.
סבתא שלי אומרת, ששמו לנו את השמש רחוק כל כך כדי שנוכל כולנו להסתכל על השקיעה וליהנות ממנה. אם היינו עומדים קרוב אליה, היה לנו חם מכדי להתחיל להתרגש...
לפעמים צריך ללכת קצת רחוק כדי להבין מה היה לך תמיד בידיים.
נראה שבארץ ההגדרה הטובה ביותר לזמן היא "החגים". דבר איתי "לפני החגים", אחזור אליך "אחרי החגים", אנחנו לא נהיה פה "בחגים",איפה אתם "בחגים"?
אני דווקא אוהב את "החגים". לא תמיד אהבתי. פעם הייתי מנסה למצוא כל תירוץ אפשרי כדי לא להיות פה כשזה מתחיל. לפני כמה שנים אפילו התנדבתי לשירות מילואים כדי שתהיה לי סיבה מספיק טובה להגיד: "אני לא יכול לבוא"...
אחר כך השתכללתי. הייתי נוסע לחו"ל, לפעמים רק יורד לסיני - הכול רק כדי לברוח מזה... למה? לא יודע. יש משהו קצת דביק בכל העסק הזה.
זה לא משום שאני לא אוהב את המשפחה שלי, כלומר את המשפחה הקרובה - אבא, אימא, האחים שלי ואחותי. זה גם לא ממש משום שכולם פתאום נחמדים נורא זה אל זה ברחוב, מחייכים ושולחים חבילות "שי לחג"- סלסילות עמוסות סוכריות, שוקולד, ולפעמים אפילו יין...
זה גם לא הארוחות עם הדודים, אלה שאתה רואה רק באירועים האלה. זה גם לא כל החשבונות הקטנים של אימא עם האחיות שלה, עם הגיסות ועם סבתא, בכלל "חגיגה". ובני הדודים, שמעולם לא מצאת איתם שפה משותפת עוד מאז היית ילד. בהתחלה יש מבוכה וחיוכים מאולצים, ושאלות כמו "מה קורה עם הלימודים", ו"איך הולך בעבודה", אחר כך אותן בדיחות על הפעם ההיא (היחידה) שהיינו יחד בטיול ליער בן שמן, ואיך סבא "עשה פדיחות" והתחיל פתאום לשיר... ובסוף זה נגמר ב"נשמור על קשר", אף שברור לכולנו שלא נעשה זאת.
ואז מתיישבים לאכול את אותו אוכל חגיגי שיש תמיד בחג - מה שנקרא "הארוחה". בארוחה הזו אימא עושה את כל הניסיונות הגסטרונומיים, ותמיד מכינה הרבה יותר אוכל ממה שצריך, ואתה חייב לאכול הכול, להתמלא עד שאתה מתפוצץ, ולהגיד שהיה "מה זה טעים"...
ברווז בתפוחי עץ, צלי בתנור, דגים, תפוחי אדמה - כל אחד והמאכלים שיש על שולחנו בחג....אבל באמת, גם זו לא הסיבה שבגללה לא אהבתי את החגים.
האמת היא שאני לא אוהב נקודות ציון. יש בהן משהו מלחיץ. בחגים תמיד מרגישים כזמן שבו שאתה מודד את עצמך: איפה היית, איפה היית רוצה להיות, ואיפה אתה עכשיו. זה קצת מזכיר לי ימי הולדת. תמיד חשבתי שיש אנשים שלא אוהבים את היום הזה משום שהוא מזכיר להם את החלומות שהיו להם, וכמה הם רחוקים היום מההגשמה שלהם.
כשעברתי לתל-אביב אמרתי לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת. הודעתי חגיגית שהשנה אני עושה את החג עם חברים במקום עם הדודים. ובאמת היו שם אנשים קרובים יותר, וניסינו לעשות מעין "סעודת חג - עכשווית, קו?לית, תל-אביבית, כזה כאילו". אבל התחושה נשארה אותה תחושה, משהו ריקני, לא שייך, קצת דביק, ואפילו לא נעים.
סבתא שלי אומרת, שתבשיל טוב מתחיל כבר משלב ההכנות - עוד הרבה לפני שהנחת את הסיר על האש - זו ההרגשה שהרגשת כשהתחלת לבשל - כמה אתה נהנה מעצם ההכנה לאנשים שאתה אוהב...
אני זוכר שלפני ארבע שנים נסעתי להודו. כתמיד, תכננתי את תחילת הטיול שלי קצת לפני "החגים". זו נראתה לי הזדמנות נפלאה לברוח מכאן ועוד עם תירוץ מעולה. מצאתי את עצמי בלדאק, חבל הארץ הצפוני ביותר של הודו, אחרי רכס ההימלאיה, והרגשתי משהו שקשה להתעלם ממנו... הלכתי שם בשוק והרגשתי שהיום ערב חג, קצת כמו שהייתי הולך עם אימא לשוק בנתניה, לקנות ירקות ובשר, המולה כללית של עשייה חגיגית. חזרתי לחדר שלי ב"גסט האוס" ולא יכולתי להירגע. הרגשתי שאני צריך לעשות משהו... אולי "צריך" היא לא מילה טובה, היא מבטלת את חופש הבחירה של האדם - וביתר דיוק, הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו...
חזרתי לשוק המרכזי, ולכל ישראלי שפגשתי אמרתי שאני מארגן ערב ראש השנה אצלי ב"גסט האוס" וכולם מוזמנים. קניתי חלה עגולה (שתהיה שנה שלמה ויפה כמו עיגול, בלי קצוות משוננים), תפוח (למה באמת אוכלים תפוח???), ודבש (שיהיה מתוק מתוק).
בערב אמרתי כמה דברים והקראתי את "תפילת הדרך". לא יודע למה, אבל הרגשתי שזה המעשה הנכון. כל שנה מתחילה דרך חדשה, ובכלל הייתי בתחילת הטיול שלי, בתחילת המסע הפרטי שלי, ולא ידעתי לאן אני הולך ומה עתיד לקרות לי, אבל קיוויתי לטוב.
סבתא שלי אומרת, שאם הכנסת לתבשיל רק דברים טובים, טריים, שאתה אוהב, אין סיכוי שהתבשיל שלך לא יהיה טעים...
גיליתי שהחיים הם כמו טיול ארוך. בכל יום אינך יודע מה יקרה ומה תפגוש בדרך, אבל אתה מקווה שיהיה טוב. כל יום הוא כמו יום-הולדת, אפשר להסתכל מחדש על החלומות שלך ועל כל מה שתמיד רצית לעשות, וכל יום הוא הזדמנות לעשות צעד נוסף אל עבר הגשמת החלום.
כל יום שעובר הוא ראש השנה, ודווקא הריקנות היא סימן להזדמנות שבאה כדי להתקדם, לקנות רצון חדש ולהתחיל להרגיש.
אומרים שמחשבה יוצרת מציאות. האמת היא שיש בזה משהו, אפילו משהו מחייב: זה מחייב אותי לשמור על כוונה, לרצות באמת להגיע למצב שכבר היום יהיה טוב יותר, לא אחרי החגים, לא מחר, אלא היום, כאן ועכשיו, וזה נתון בידיים שלי.
אולי זה מה שהפחיד אותי כל הזמן הזה, האחריות הזאת, ההרגשה שהחיים שלי בידיים שלי ויש לי מה לעשות כדי שהם ייראו אחרת, שעכשיו זה זמן מצוין להחליט החלטה, לעשות מעשה - ולו גם הקטן ביותר - שיביא איתו שינוי והתחדשות.
סבתא שלי אומרת, ששמו לנו את השמש רחוק כל כך כדי שנוכל כולנו להסתכל על השקיעה וליהנות ממנה. אם היינו עומדים קרוב אליה, היה לנו חם מכדי להתחיל להתרגש...
לפעמים צריך ללכת קצת רחוק כדי להבין מה היה לך תמיד בידיים.
לקריאה נוספת:
http://www.kab.co.il/
http://www.kab.co.il/
